תחילת הדרך
נסים סרוסי בלט כזמר מגיל צעיר והוריו קיוו שיהיה חזן, אך הוא העדיף לשיר להיטים באנגלית וצרפתית. ב1962 עלתה משפחתו ארצה וגרה ברחובות. ב1963 קנה גיטרה והקים להקת קצב ראשונה, הנמרים. שנה לאחר מכן הוא הוביל כזמר וגיטריסט את הגולדפינגרז, עם האורגניסט יעקב נגר, המתופף דוד "רינגו" מלכה והזמר והגיטריסט הנוסף גבי שושן. בדרך כלל סרוסי היה אחראי על השירים הצרפתיים ברפרטואר הלהקה ושושן על האנגליים. הגולדפינגרז זכתה להצלחה רבה בהופעותיה באזור רחובות, ראשון לציון ונס ציונה. אחד משיאי ההצלחה היה ב1965 בתחרות להקות שאירגן "עולם הקולנוע" בהיכל הספורט בתל אביב. הלהקה שרה את "מגפיים אלה נועדו להליכה" ו"ברברה אן" וזכתה במקום הראשון.
ב1967 עזב סרוסי את הגולדפינגרז והקים את להקת הזרים, שגם היא זכתה להצלחה נאה, עד שסרוסי נאלץ להתגייס ולצמצם את פעילותו בלהקה לחופשות מיוחדות. למרות שהיה כוכב גדול, הוא לא הצליח לשכנע את שלטונות הצבא לתת לו להיבחן ללהקה צבאית ולכן שירת בגולני, ובכך נזרעו זרעי התסכול שליווה אותו בראשית הקריירה העצמאית שלו. עם זאת, מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו שיכנע את מפקדיו לאפשר לו לסייע לה בכסף שהרוויח בהופעות בסוף השבוע עם הזרים. באמצע 1968 הסידור הזה לא עבד, וסרוסי, שנפקד מהצבא כדי להופיע, ישב בכלא שש (שם כתב את "איני יכול" כמין תגובה בעברית ללהיט האיטלקי "אקי"). אחר כך הוא שוחרר משירות סדיר, אך המשיך לשרת במילואים כזמר. גם אחרי השחרור הופיע סרוסי עם הזרים (בהרכב שכלל גם כלי נשיפה), ואחר כך עם להקת הקולות הגבוהים, להקת הבית במועדון "קליפסו" ברמלה.
קריירת סולו
באמצע 1970, בדרך להופעה ברמלה, סרוסי נפצע קשה בתאונת דרכים, והקריירה הבימתית שלו נעצרה לחודשים רבים. כשיצא מבית החולים חש שבנגינה בלהקת קצב אין עתיד כלכלי, והוא החל לנהל בוטיק, בו פגש את מי שהפכה לאישתו. הוא בכל זאת לא ויתר על חלומו להצליח כמוסיקאי וניסה לעניין מפיקים בהקלטות דמו לשיריו "איני יכול" ו"מול חלון ביתי". איש לא האמין בסיכוייו להצליח כסולן, פרט לבעז שרעבי, שהתלהב משירתו והפגיש אותו עם המוסיקאי ירון גרשובסקי. המפגש הזה שינה את הקריירה של סרוסי: גרשובסקי עיבד את שיריו לתזמורת גדולה בסגנון פסטיבלי "סן רמו", ולסרוסי היו סוף סוף הקלטות שניתן להשמיע ברדיו. הוא הקים חברת הפקות עצמאית ("אמני ישראל") והוציא באמצע 1973 תקליטון ראשון, עם "איני יכול" ו"מול חלון ביתי". אחרי יותר מארבע שנים של היותו מוכר רק לבאי הדיסקוטקים הפך "איני יכול" ללהיט גדול גם ברדיו. כך קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים גם לשירים הכי רוקיים שהקליט סרוסי: "אשליות" (מ' דוד כלפון, ל' סרוסי) ו"מה עוללת לי נערה" (מ' ול' סרוסי). הצלחת מכירות התקליטונים הביאה בסוף השנה להוצאת אלבום הבכורה של סרוסי, מצעד הפזמונים של נסים סרוסי, אלבום שלא היה בכלל של מוסיקה מזרחית אלא כלל, בהפקה התזמורתית העשירה של גרשובסקי, בעיקר שירים מתוקים בסגנון שירי סלואו צרפתיים ואיטלקיים של שנות ה-60. מלבד שני השירים שכבר יצאו כלל האלבום להיטים נוספים שהלחין סרוסי: "גברת רובינשטיין", "אמא", "פרידה אחרונה" (מ' יוסי בכר) ועוד.
מול פרץ הנעורים וחדשנות הצליל של הרוק הישראלי המעודכן (מאריק איינשטיין ועד כוורת) נשמעו צליל שיריו של סרוסי וגישתו מיושנים במקצת, ולמרות שאלבומו הצליח מאוד במכירות, הוא זכה לפחות תשומת לב בתוכניות פופ או רוק.
במקביל לפעילותו כזמר סרוסי גם הפיק ב"אמני ישראל" אמנים נוספים: דודו אלהרר, ג'קי בראון, דרור להט, איזקיס, הקולות הגבוהים ואחרים.
ב-1974 היה סרוסי שותף ליצירת סרטו של גורג' עובדיה "יום הדין". הוא כיכב בסרט והלחין את הפסקול. בסוף השנה, במקביל ליציאת הסרט למסכים, יצא אלבומו השני של סרוסי, שכלל שירים מתוך הסרט וקטעים נוספים, ביניהם, לראשונה אצל סרוסי, גם שיר יווני ברוחו, "לברוח מהעצב". את כל שירי התקליט סרוסי הלחין, בכר כתב מילים (פרט ל"תפילה" שכתב תסריטאי הסרט, שמואל אמיד) ובני נגרי עיבד, ביניהם "סוף הדרך", "אם סיסרא", "אשת חלומות" ו"בלילה הזה". שניים משירי התקליט בוצעו על ידי כוכבת פסטיבל הילדים אירית ענבי.
זמן קצר אחרי הוצאת האלבום הקליט סרוסי שניים משירי האלבום הראשון בגרסאות בצרפתית (בתרגום אריה נקש): "Je Ne Peux Pas" ("איני יכול") ו"Maman" ("אמא"). הוא הופיע באותה תקופה בליווי הברנשים העליזים, אך חלם על קריירת סולו בצרפת, בדומה לזו של מייק ברנט ז"ל, והחל לתכנן את המעבר לחו"ל. התחושה שכאן לא יוכל לפתח עוד את הקריירה שלו גברה כשהתראיין בתוכנית טלוויזיה של ירון לונדון, שתמה איך זמר "נמוך ולא מלך היופי", כהגדרתו, יכול לזכות להצלחה. בניגוד למה שנדמה, סרוסי לא נעלב (לדבריו, הוא שמח שניתנה לו הזדמנות להופיע בטלוויזיה, ורק אחר כך שיכנעו אותו שהראיון היה מעליב), והוא גם לא עזב את הארץ בעקבות הראיון הזה, אלא רק לאחר שנה נוספת ומאוד מוצלחת בקריירה שלו (שכללה, בין השאר, "סולחה" עם לונדון).
באמצע 1975 השתתף סרוסי בפסטיבל הזמר הישראלי, שהופק באופן חד פעמי בהפקה פרטית (של אברהם דשא "פשנל") ולא על ידי רשות השידור. סרוסי זכה במקום הראשון עם "שיר פרטי" (מ' אילן גולדהירש, ל' סרוסי, ע' מרטין מוסקוביץ). חודשים אחדים לאחר מכן הוא השתתף בפסטיבל טוקיו, שם שר את "טוב לי טוב לי" (מ' גולדהירש, ל' סרוסי, ע' מוסקוביץ). הביקור ביפן נתן את ההשראה לשם אלבומו השלישי, שיצא באותה שנה, מטוקיו באהבה. האלבום כלל את שני שירי הפסטיבלים לצד לחנים נוספים של סרוסי, שפרט ל"איש עם אוטו אוטומטי" (מ' גולדהירש) לא הושפעו מהביקור ביפן, ביניהם "בקשה" (מ' סמדר שיר), "מהים אל האגם" (מ' זלמן שז"ר), "אהבה על תנאי" ו"יש לנו תינוק חדש" (מ' בכר). בעיבודי השירים התחלק סרוסי עם מוסקוביץ, רוני וייס ואחרים. התוצאה הייתה אלבום פחות מגובש (בוודאי פחות מהראשון) עם פחות להיטים.
קריירה בחו"ל
דווקא בתקופה ההיא, ימי המהפכה המזרחית במוסיקה הישראלית (לצד מהפכת הרוק), החליט סרוסי להקדיש את זמנו לפיתוח הקריירה שלו בחו"ל. הוא עבר להתגורר בצרפת, הופיע בעיקר בפני יהודים בפריז ויצא משם להופעות מצליחות גם בבלגיה, הולנד, קנדה וארה"ב. עם זאת הוא שמר על קשר עם ישראל. ב1977 הוא הקליט בצרפתית שיר געגועים, "ירושלים", ושנה לאחר מכן הקליט בעיקר בצרפת וגם בישראל אלבום שלם בעברית באותו שם.
האלבום ירושלים כלל את לחניו של סרוסי בעיבוד ניקולס לברנוס ולוסיאן לבוט, ששילבו בעיבודיהם רומנטיקה ספרדית ונגיעות דיסקו, ביניהם "ירושלים" (מ' בצלאל אלוני), "חזרי" (מ' שיר), "חג לי" ו"היכן החברים" (מ' סרוסי) ושני קטעים שסרוסי לא הלחין, עיבוד ל"It’s Now Or Never" שהפך ל"בוקר הפציע" (מ' שיר, ל' די קפואה) ו"מאמא". שני שירים נוספים עובדו על ידי יגאל חרד: "נדודים" (מ' אלוני) ו"הנה בא השלום" (מ' חיים אברון).
גם אחרי הוצאת האלבום ירושלים המשיך סרוסי להופיע בעיקר בחו"ל, וביקר גם בישראל מדי פעם להופעות וראיונות. הוא הקים בפריז חברת הפקות עצמאית, "Ness Music", שעסקה בהפצת מוסיקה יהודית וישראלית בצרפת וברחבי אירופה. סרוסי הוציא בחברה זו ב1992 אלבום חמישי, אתמול היום ומחר, ובו גרסאות חדשות ל"איני יכול", "אשליות", "אמא" ועוד לצד שירים חדשים.
ב1998 הקליט סרוסי גרסה עברית לשיר "A Chi" שהיה השראה ל"איני יכול". בעברית קרא לזה הכותב אלי קפה "חכי". באותה שנה, בפרויקט עבודה עברית, הצדיעו רמי פורטיס ושלומי ברכה לסרוסי בחידוש שירו "אשליות".
ב1999 יצא בישראל (ב"אן-אם-סי") אלבום כפול: נסים סרוסי - להיטי זהב - ההקלטות המקוריות, בו קיבץ העורך, אילן בן-שחר, כמעט את כל הקלטותיו של סרוסי, 41 שירים בסך הכל. בתוך העטיפה, ב"מכתב למאזין" שכתב סרוסי, חוזרת הטענה על קיפוח מתמשך, וכך גם בכתבות בעיתונות שקידמו את הוצאת האלבום. ובכל זאת נדמה שגם שנים רבות אחר כך הנושא נותר לא פתור: האם מיעוט השמעות שיריו של סרוסי (אחרי "איני יכול" ו"אשליות") נבע מגזענות (שהרי סרוסי לא שר מוסיקה מזרחית) או מרתיעה משירתו של סרוסי (שהרי על עובדת היותו זמר גדול אין עוררין), או אולי מסגנונו (אצלנו העדיפו רוק על שמאלץ) או כיוון שהשירים היו פחות טובים (אבל הרבה אנשים כן אוהבים אותם), או שאולי ככה זה בחיים, לאלילי פופ יש רגעי שיא ויש גם נקודות שפל.
נסים סרוסי בלט כזמר מגיל צעיר והוריו קיוו שיהיה חזן, אך הוא העדיף לשיר להיטים באנגלית וצרפתית. ב1962 עלתה משפחתו ארצה וגרה ברחובות. ב1963 קנה גיטרה והקים להקת קצב ראשונה, הנמרים. שנה לאחר מכן הוא הוביל כזמר וגיטריסט את הגולדפינגרז, עם האורגניסט יעקב נגר, המתופף דוד "רינגו" מלכה והזמר והגיטריסט הנוסף גבי שושן. בדרך כלל סרוסי היה אחראי על השירים הצרפתיים ברפרטואר הלהקה ושושן על האנגליים. הגולדפינגרז זכתה להצלחה רבה בהופעותיה באזור רחובות, ראשון לציון ונס ציונה. אחד משיאי ההצלחה היה ב1965 בתחרות להקות שאירגן "עולם הקולנוע" בהיכל הספורט בתל אביב. הלהקה שרה את "מגפיים אלה נועדו להליכה" ו"ברברה אן" וזכתה במקום הראשון.
ב1967 עזב סרוסי את הגולדפינגרז והקים את להקת הזרים, שגם היא זכתה להצלחה נאה, עד שסרוסי נאלץ להתגייס ולצמצם את פעילותו בלהקה לחופשות מיוחדות. למרות שהיה כוכב גדול, הוא לא הצליח לשכנע את שלטונות הצבא לתת לו להיבחן ללהקה צבאית ולכן שירת בגולני, ובכך נזרעו זרעי התסכול שליווה אותו בראשית הקריירה העצמאית שלו. עם זאת, מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו שיכנע את מפקדיו לאפשר לו לסייע לה בכסף שהרוויח בהופעות בסוף השבוע עם הזרים. באמצע 1968 הסידור הזה לא עבד, וסרוסי, שנפקד מהצבא כדי להופיע, ישב בכלא שש (שם כתב את "איני יכול" כמין תגובה בעברית ללהיט האיטלקי "אקי"). אחר כך הוא שוחרר משירות סדיר, אך המשיך לשרת במילואים כזמר. גם אחרי השחרור הופיע סרוסי עם הזרים (בהרכב שכלל גם כלי נשיפה), ואחר כך עם להקת הקולות הגבוהים, להקת הבית במועדון "קליפסו" ברמלה.
קריירת סולו
באמצע 1970, בדרך להופעה ברמלה, סרוסי נפצע קשה בתאונת דרכים, והקריירה הבימתית שלו נעצרה לחודשים רבים. כשיצא מבית החולים חש שבנגינה בלהקת קצב אין עתיד כלכלי, והוא החל לנהל בוטיק, בו פגש את מי שהפכה לאישתו. הוא בכל זאת לא ויתר על חלומו להצליח כמוסיקאי וניסה לעניין מפיקים בהקלטות דמו לשיריו "איני יכול" ו"מול חלון ביתי". איש לא האמין בסיכוייו להצליח כסולן, פרט לבעז שרעבי, שהתלהב משירתו והפגיש אותו עם המוסיקאי ירון גרשובסקי. המפגש הזה שינה את הקריירה של סרוסי: גרשובסקי עיבד את שיריו לתזמורת גדולה בסגנון פסטיבלי "סן רמו", ולסרוסי היו סוף סוף הקלטות שניתן להשמיע ברדיו. הוא הקים חברת הפקות עצמאית ("אמני ישראל") והוציא באמצע 1973 תקליטון ראשון, עם "איני יכול" ו"מול חלון ביתי". אחרי יותר מארבע שנים של היותו מוכר רק לבאי הדיסקוטקים הפך "איני יכול" ללהיט גדול גם ברדיו. כך קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים גם לשירים הכי רוקיים שהקליט סרוסי: "אשליות" (מ' דוד כלפון, ל' סרוסי) ו"מה עוללת לי נערה" (מ' ול' סרוסי). הצלחת מכירות התקליטונים הביאה בסוף השנה להוצאת אלבום הבכורה של סרוסי, מצעד הפזמונים של נסים סרוסי, אלבום שלא היה בכלל של מוסיקה מזרחית אלא כלל, בהפקה התזמורתית העשירה של גרשובסקי, בעיקר שירים מתוקים בסגנון שירי סלואו צרפתיים ואיטלקיים של שנות ה-60. מלבד שני השירים שכבר יצאו כלל האלבום להיטים נוספים שהלחין סרוסי: "גברת רובינשטיין", "אמא", "פרידה אחרונה" (מ' יוסי בכר) ועוד.
מול פרץ הנעורים וחדשנות הצליל של הרוק הישראלי המעודכן (מאריק איינשטיין ועד כוורת) נשמעו צליל שיריו של סרוסי וגישתו מיושנים במקצת, ולמרות שאלבומו הצליח מאוד במכירות, הוא זכה לפחות תשומת לב בתוכניות פופ או רוק.
במקביל לפעילותו כזמר סרוסי גם הפיק ב"אמני ישראל" אמנים נוספים: דודו אלהרר, ג'קי בראון, דרור להט, איזקיס, הקולות הגבוהים ואחרים.
ב-1974 היה סרוסי שותף ליצירת סרטו של גורג' עובדיה "יום הדין". הוא כיכב בסרט והלחין את הפסקול. בסוף השנה, במקביל ליציאת הסרט למסכים, יצא אלבומו השני של סרוסי, שכלל שירים מתוך הסרט וקטעים נוספים, ביניהם, לראשונה אצל סרוסי, גם שיר יווני ברוחו, "לברוח מהעצב". את כל שירי התקליט סרוסי הלחין, בכר כתב מילים (פרט ל"תפילה" שכתב תסריטאי הסרט, שמואל אמיד) ובני נגרי עיבד, ביניהם "סוף הדרך", "אם סיסרא", "אשת חלומות" ו"בלילה הזה". שניים משירי התקליט בוצעו על ידי כוכבת פסטיבל הילדים אירית ענבי.
זמן קצר אחרי הוצאת האלבום הקליט סרוסי שניים משירי האלבום הראשון בגרסאות בצרפתית (בתרגום אריה נקש): "Je Ne Peux Pas" ("איני יכול") ו"Maman" ("אמא"). הוא הופיע באותה תקופה בליווי הברנשים העליזים, אך חלם על קריירת סולו בצרפת, בדומה לזו של מייק ברנט ז"ל, והחל לתכנן את המעבר לחו"ל. התחושה שכאן לא יוכל לפתח עוד את הקריירה שלו גברה כשהתראיין בתוכנית טלוויזיה של ירון לונדון, שתמה איך זמר "נמוך ולא מלך היופי", כהגדרתו, יכול לזכות להצלחה. בניגוד למה שנדמה, סרוסי לא נעלב (לדבריו, הוא שמח שניתנה לו הזדמנות להופיע בטלוויזיה, ורק אחר כך שיכנעו אותו שהראיון היה מעליב), והוא גם לא עזב את הארץ בעקבות הראיון הזה, אלא רק לאחר שנה נוספת ומאוד מוצלחת בקריירה שלו (שכללה, בין השאר, "סולחה" עם לונדון).
באמצע 1975 השתתף סרוסי בפסטיבל הזמר הישראלי, שהופק באופן חד פעמי בהפקה פרטית (של אברהם דשא "פשנל") ולא על ידי רשות השידור. סרוסי זכה במקום הראשון עם "שיר פרטי" (מ' אילן גולדהירש, ל' סרוסי, ע' מרטין מוסקוביץ). חודשים אחדים לאחר מכן הוא השתתף בפסטיבל טוקיו, שם שר את "טוב לי טוב לי" (מ' גולדהירש, ל' סרוסי, ע' מוסקוביץ). הביקור ביפן נתן את ההשראה לשם אלבומו השלישי, שיצא באותה שנה, מטוקיו באהבה. האלבום כלל את שני שירי הפסטיבלים לצד לחנים נוספים של סרוסי, שפרט ל"איש עם אוטו אוטומטי" (מ' גולדהירש) לא הושפעו מהביקור ביפן, ביניהם "בקשה" (מ' סמדר שיר), "מהים אל האגם" (מ' זלמן שז"ר), "אהבה על תנאי" ו"יש לנו תינוק חדש" (מ' בכר). בעיבודי השירים התחלק סרוסי עם מוסקוביץ, רוני וייס ואחרים. התוצאה הייתה אלבום פחות מגובש (בוודאי פחות מהראשון) עם פחות להיטים.
קריירה בחו"ל
דווקא בתקופה ההיא, ימי המהפכה המזרחית במוסיקה הישראלית (לצד מהפכת הרוק), החליט סרוסי להקדיש את זמנו לפיתוח הקריירה שלו בחו"ל. הוא עבר להתגורר בצרפת, הופיע בעיקר בפני יהודים בפריז ויצא משם להופעות מצליחות גם בבלגיה, הולנד, קנדה וארה"ב. עם זאת הוא שמר על קשר עם ישראל. ב1977 הוא הקליט בצרפתית שיר געגועים, "ירושלים", ושנה לאחר מכן הקליט בעיקר בצרפת וגם בישראל אלבום שלם בעברית באותו שם.
האלבום ירושלים כלל את לחניו של סרוסי בעיבוד ניקולס לברנוס ולוסיאן לבוט, ששילבו בעיבודיהם רומנטיקה ספרדית ונגיעות דיסקו, ביניהם "ירושלים" (מ' בצלאל אלוני), "חזרי" (מ' שיר), "חג לי" ו"היכן החברים" (מ' סרוסי) ושני קטעים שסרוסי לא הלחין, עיבוד ל"It’s Now Or Never" שהפך ל"בוקר הפציע" (מ' שיר, ל' די קפואה) ו"מאמא". שני שירים נוספים עובדו על ידי יגאל חרד: "נדודים" (מ' אלוני) ו"הנה בא השלום" (מ' חיים אברון).
גם אחרי הוצאת האלבום ירושלים המשיך סרוסי להופיע בעיקר בחו"ל, וביקר גם בישראל מדי פעם להופעות וראיונות. הוא הקים בפריז חברת הפקות עצמאית, "Ness Music", שעסקה בהפצת מוסיקה יהודית וישראלית בצרפת וברחבי אירופה. סרוסי הוציא בחברה זו ב1992 אלבום חמישי, אתמול היום ומחר, ובו גרסאות חדשות ל"איני יכול", "אשליות", "אמא" ועוד לצד שירים חדשים.
ב1998 הקליט סרוסי גרסה עברית לשיר "A Chi" שהיה השראה ל"איני יכול". בעברית קרא לזה הכותב אלי קפה "חכי". באותה שנה, בפרויקט עבודה עברית, הצדיעו רמי פורטיס ושלומי ברכה לסרוסי בחידוש שירו "אשליות".
ב1999 יצא בישראל (ב"אן-אם-סי") אלבום כפול: נסים סרוסי - להיטי זהב - ההקלטות המקוריות, בו קיבץ העורך, אילן בן-שחר, כמעט את כל הקלטותיו של סרוסי, 41 שירים בסך הכל. בתוך העטיפה, ב"מכתב למאזין" שכתב סרוסי, חוזרת הטענה על קיפוח מתמשך, וכך גם בכתבות בעיתונות שקידמו את הוצאת האלבום. ובכל זאת נדמה שגם שנים רבות אחר כך הנושא נותר לא פתור: האם מיעוט השמעות שיריו של סרוסי (אחרי "איני יכול" ו"אשליות") נבע מגזענות (שהרי סרוסי לא שר מוסיקה מזרחית) או מרתיעה משירתו של סרוסי (שהרי על עובדת היותו זמר גדול אין עוררין), או אולי מסגנונו (אצלנו העדיפו רוק על שמאלץ) או כיוון שהשירים היו פחות טובים (אבל הרבה אנשים כן אוהבים אותם), או שאולי ככה זה בחיים, לאלילי פופ יש רגעי שיא ויש גם נקודות שפל.
